ג'וד לאו (באנגלית: David Jude Heyworth Law; נולד ב-29 בדצמבר 1972) הוא שחקן קולנוע, מפיק ובמאי אנגלי.

ג'וד לאו נולד בלואיסהם, דרום לונדון, להורים מורים. שמו הפרטי ניתן לו בהשראת השיר של הביטלס "היי ג'וד". יש לו אחות בשם נטשה, היא אמנית ומעצבת גרפית. התחיל לשחק בגיל צעיר, כשהיה בן 12 הופיע במחזמר יוסף וכתונת הפסים המשגעת, ובגיל 17, הוא נשר מהתיכון, ושיחק בטלוויזיה באופרת הסבון הבריטית "משפחות".

תפקידו המשמעותי הראשון בקולנוע היה ב-1997 בסרט "מה קרה בגטקה?", עוד הופיע בסרט "ויילד" בתפקיד בוזי, המאהב של אוסקר ויילד. פריצת הדרך הקולנועית שלו הייתה ב-1999, בסרטו של אנתוני מינגלה "הכישרון של מר ריפלי", כאשר היה מועמד לפרס האוסקר כשחקן המשנה הטוב ביותר.

לאו הקים חברת הפקות "Natural Nylon" יחד עם אשתו סאדי פרוסט ועם השחקנים יואן מקגרגור, שון פרטווי וג'וני לי מילר. ב-2002 הופיע לצד טום הנקס ופול ניומן ב"הדרך לפרדישן", וב-2003 היה מועמד שוב לפרס האוסקר כשחקן הטוב ביותר על תפקידו ב"קולד מאונטן" לצידה של ניקול קידמן.

בשנת 2004 הופיע בסרט המדע בדיוני "סקיי קפטן" לצד גווינת' פלטרו, אנג'לינה ג'ולי. סרטו הבא היה "אלפי", הפקה מחודשת של הסרט מ-1966 בו גילם מייקל קיין את התפקיד הראשי. עוד באותה שנה שיחק בקומדיה "אני אוהב האקביז", ובדרמה הרומנטית "קרוב יותר", בתפקיד השחקן ארול פלין בסרט "הטייס". ב-2006, הופיע בסרט "החופשה" לצד קמרון דיאז. בשנת 2009 מופיע בהצגה המלט בברודווי. ‏‏

בצילומי הסרט Shopping פגש את אשתו לעתיד סאדי פרוסט. הם נישאו ב-2 בספטמבר 1997 לזוג ארבעה ילדים: פינליי (בן חורג ללאו, נולד ב-1990), רפרטי (נולד ב-1996), איריס (נולדה ב-2000), ורודי (נולד ב-2002). קייט מוס היא הסנדקית של איריס. הזוג התגרש ב-29 באוקטובר 2003. ב-2005, הגיעו הזוג להסדר הגירושין לאחר שנתיים של משא ומתן.

לאו התארס לסיאנה מילר, אשר כיכבה איתו באלפי. ב-18 ביוני 2005, פרסם לאו התנצלות פומבית לארוסתו על כך שהיה לו רומן עם המטפלת של הילדים, לבסוף הזוג השלים. ב-12 בנובמבר 2006, הזוג פרסם שהקשר שלהם נגמר.

דייוויד רוברט ג'וזף בקהאם (David Robert Joseph Beckham; נולד ב-2 במאי 1975 בלונדון), הוא כדורגלן, שחקן לוס אנג'לס גלאקסי ונבחרת אנגליה. בקהאם נחשב לאחד מן הכדורגלנים הטובים בעולם, והוא בין המפורסמים והמתוקשרים שבהם, הודות לקריירה שלו כדוגמן פרסום ולנישואיו עם כוכבת הפופ ויקטוריה אדמס מלהקת הספייס גירלס.

בקהאם שיחק כקשר ימני בקבוצת מנצ'סטר יונייטד עוד מהיותו נער. את הופעת הבכורה ערך ב־1995 ושיחק בשורותיה עד שנת 2003, אז עבר לריאל מדריד. במנצ'סטר, דייוויד בקהאם היה ידוע בבעיטות החזקות והמדויקות שלו ובנחישות הרבה שהפגין במגרש. הוא נחשב למרים הטוב ביותר באנגליה והרבה הגבהות שלו מהאגף הימני פגשו ראש של חלוץ שנגח אותן פנימה. כמו כן, בקהאם ידוע בבעיטות החופשיות המדויקות שלו. בקאהם זכה עם היונייטד במספר רב של אליפויות וגביעים וב־1999 היה חלק מרכזי ב"טרבל" - זכייתה של מנצ'סטר יונייטד בגביע אירופה לאלופות, באליפות הפרמייר ליג ובגביע האנגלי.

בינואר 2007 נודע, שעם סיום חוזהו בריאל מדריד בסוף עונת 2006/2007, יעבור בקהאם למועדון האמריקאי לוס אנג'לס גלאקסי וירוויח 250 מיליון דולר בחמש שנים. על פי בקהאם, אחת הסיבות למעבר היא לגרום לצעירים בארצות הברית לאהוב כדורגל, אשר אינו נחשב שם לאחד מענפי הספורט הפופולריים. בדיוק בעונה האחרונה שלו בריאל, בקהאם זכה איתה באליפות ספרד. בשנת 2007 חתם בקהאם עם חברת אמפריו ארמאני על חוזה למשך 3 שנים תמורת 40 מיליון דולר לפרסום ההלבשה התחתונה של החברה.

בקהאם הוא שחקן מפתח בנבחרת אנגליה אך בטורנירים האחרונים (מונדיאל 1998, יורו 2004) הוא נכשל ברגעי האמת. במונדיאל 1998 הוא הורחק בשמינית הגמר עקב עבירה ברוטלית וברבע גמר טורניר יורו 2004 הוא החטיא פנדל מכריע מול פורטוגל שגרם לסיום דרכה של הנבחרת האנגלית בטורניר. בעקבות המקרים הללו בקהאם נחשב לעתים לשנוא האוהדים האנגלים, למרות זאת, בקהאם היה קפטן הנבחרת האנגלית ואחד משחקני המפתח בה. השער הראשון שהבקיע בקהאם במדי נבחרת אנגליה היה בבעיטה חופשית במונדיאל 1998 במשחק מול נבחרת קולומביה בניצחון 2:0.

אחרי ההפסד ללנבחרת פורטוגל בבעיטות עונשין ברבע גמר מונדיאל 2006 ויתר בקהאם על סרט הקפטן ולאחר זמן קצר המאמן החדש סטיב מקלארן הודיע על ניפויו של בקהאם מנבחרת אנגליה. במאי 2007 הוחזר בקהאם לנבחרת אנגליה .

דפש מוד (באנגלית: Depeche Mode), להקה שנוסדה בשנת 1980 בעיר בסילדון, אנגליה כלהקת סינת' פופ. זו אחת מהלהקות המצליחות ביותר שצמחו מ"הגל החדש" והנאו-רומנטי של שנות השמונים והיא קיימת ופעילה עד היום הזה.

ראשית ימי הלהקה
הגרעין של דפש מוד החל לנבוט בשנת 1976, כאשר וינס קלארק ואנדרו פלטשר יסדו את להקת "No Romance in China", שלא זכתה להצלחה. בשנת 1979 הקים וינס קלארק להקה חדשה בשם "French Look" עם מרטין גור. אנדרו פלטשר הצטרף גם הוא והלהקה שינתה את שמה ל "Composition of Sound" עם קלארק בתפקיד הסולן. לאחר מספר חודשים גייסו השלושה את דייב גאהאן, לאחר ששמעו אותו שר בהופעה מקומית, ושינו את שמם לדפש מוד, שם שנלקח ממגזין אופנה צרפתי (במקור Dépêche-mode, בתרגום לעברית : "מברק אופנה")

להקת דפש מוד, שנודעה בעולם כלהקת סינתיסייזרים, ניגנה בתחילה דווקא בגיטרות. את השיר הראשון שלהם ("Photographic") הם הוציאו עדיין כשלישייה והוא הופיע באלבום האוסף של חברת התקליטים Some Bizzare, אך עד מהרה הוחתמו בחוזה שבעל פה בחברת "מיוט" של דניאל מילר והוציאו בה את אלבומם הראשון (וגם את כל האלבומים שלאחריו). האלבום נקרא Speak & Spell והסינגל השלישי מתוכו Just Can't Get Enough זכה להצלחה גדולה ונכנס לעשירייה המובילה במצעד הפזמונים הבריטי.

זמן קצר לאחר מכן פרש וינס קלארק ויסד להקה משלו עם אליסון מויה, שנקראה "יאזו". למרבה הפתיעה, עזיבה זו לא רק שלא העיבה על עתיד הלהקה אלא להפך - היא הביאה את גור לעמדת כותב השירים באלבום השני ובשנת 1982 יצא אלבום זה, A Broken Frame לאור. לאחר יציאתו הצטרף אלן ווילדר כחבר בלהקה והיה למחליפו של קלארק בסינתיסייזר. האלבום הצליח היטב והיווה המשך ישיר של הקו המוזיקלי של הלהקה, עובדה שעודדה את גור ככותב וגיבשה את סגנונו תוך שהוא נוטה לכיוון מתוחכם וקודר יותר. סגנון זה ניכר באלבומם השלישי Construction Time Again מ1983.

בתחילת שנות השמונים מעריצי דפש מוד היו כמעט אך ורק אירופאים (בעיקר בגרמניה). רק ב 1984 עם יציאת האלבום Some Great Reward הצליחה הלהקה לפרוץ לקהל הרחב בארצות הברית ובריטניה. שירי אלבום זה, היו בעלי צליל תעשייתי יותר ועסקו בנושאים טעונים כמין ודת : Master And Servant עסק ביחסי מין סאדו מזוכיסטיים, Blasphemous Rumours בנושא דת וכפירה והלהיט People Are People עסק בשוויון בין בני אדם. האלבום זכה להצלחה גדולה משני עברי האוקיינוס האטלנטי ובאהדת הביקורת.

דפש מוד המאוחרת
ב-1987 הוציאה הלהקה את האלבום Music For The Masses. בזכות סיבוב ההופעות של האלבום, החלה הלהקה להנות מהצלחה משמעותית בארצות הברית. סיבוב הופעות זה תועד בסרטו של ד.א. פניבייקר והונצח באלבום הכפול 101 ב-1989.

עם יציאת האלבום Violator בשנת 1990, שאופיין בצליל רוק אמריקאי קשה יותר, הפכו חברי הלהקה לכוכבי על. האלבום נמכר במיליוני עותקים בעולם כולו ונכנס לעשירייה הפותחת במצעד האמריקאי. שירים רבים באלבום עסקו שוב בנושאי דת ומין האופייניים לדפש מוד. האלבום הכיל את אחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה אי-פעם (אם לא הגדול שבהם), Enjoy The Silence.

בשנת 1993 יצא האלבום Songs of Faith and Devotion שהיה שיא הצלחתה של הלהקה והגיע למקום הראשון בבריטניה ובארצות הברית מיד עם צאתו. שירי האלבום נוגנו ברובם בגיטרות, ונראה כי דפש מוד נטשה את מסורת הסינת' פופ של "קלידים עם כל דבר".

בנקודה זו של פסגת הקריירה החלו צרות בלהקה. אלן ווילדר פרש ביוני 1995 לאחר מסע ההופעות "Devotional" עקב תחושת מיצוי ושאיפה לבטא את טעמו המוזיקלי האישי, וחזר לעבוד תחת ההרכב Recoil, בו הוא מארח אמנים שונים. זעזוע קשה היה אשפוזו של גאהאן בבית חולים עקב צריכת יתר של הרואין. גאהאן עבר תקופה של התדרדרות בחייו האישיים, שמהלכה עבר מבריטניה לארצות הברית, התגרש מאשתו ונשא את חברתו האמריקאית שהייתה מקורבת ל"סצנת ההרואין", התגרש גם ממנה וניסה להתאבד.

גאהאן התראיין למגזין NME והתוודה כי התנקה מסמים לאחר ששמע את בנו מבקש ממנו ש"לא ימשיך להיות חולה". לאחר ארבע שנות הפסקה הוציאו גאהאן, גור ופלטשר את Ultra והוכיחו שהם עדיין מסוגלים לייצר להיטים.
לוגו הלהקהב 1998 יצא אלבום אוסף כפול של להיטי דפש מוד בשם The Singles 86>98, ובעקבותיו מסע הופעות עולמי ב 18 ארצות בפני למעלה מ 650,000 צופים. בשנת 2001 יצא הסינגל הראשון מאלבום האולפן Exciter שנקרא Dream On. אלבום זה הופק על ידי מארק בל, שעבד בעבר עם הזמרת ביורק.

ביוני 2001 יצאה שוב הלהקה למסע הופעות בן חמישה חודשים, שבו הופיעו 84 פעם ב24 מדינות לעיני 1.2 מיליון צופים. הבמאי אנטון קורבין הנציח את ההופעה בפריז על גבי DVD שראה אור ב 2002.

בשנת 2003 הוציא דייב גאהאן את אלבום הסולו שלו שנקרא Paper Monsters, ויצא למסע הופעות. מרטין גור המשיך גם הוא בקריירת הסולו שלו ואנדרו פלטשר הקים לייבל משלו שנקרא "Toast Hawaii".

באוגוסט 2004 הודיעה "מיוט" על הוצאה מחודשת של "Devotional" ב DVD, המלווה באוסף רמיקסים של שירי דפש מוד.

דפש מוד כיום
המופע בברמן, גרמניה אשר נערך במסגרת סיבוב ההופעות Touring The Angel, יוני 2006ב-17 באוקטובר 2005 יצא אלבום האולפן ה-11 של דפש מוד, Playing The Angel. האלבום הגיע למקום #6 בבריטניה, ולמקום #7 בארצות הברית.

ב-3 באוגוסט 2006, היו אמורים להופיע דפש מוד בפארק הירקון בתל אביב, במסגרת סיבוב ההופעות העולמי שלהם, Touring The Angel, אך ההופעה בוטלה יומיים לפני, בעקבות הלחימה בין ישראל ולבנון. ההופעה בתל אביב אמורה הייתה להיות הופעת הסיום של סיבוב ההופעות בו הופיעה הלהקה מול קהל של למעלה מ 2 מיליון איש ברחבי העולם. בראיון שנתן באוגוסט 2008 לאתר מעריצים גרמני, אמר מנהל ההופעות של הלהקה, מרק ליברברג, שאת סיבוב ההופעות העולמי הבא שלה, שיחל במאי 2009, תפתח דפש מוד בישראל. כמובטח, ב 10 במאי תגיע הלהקה להופעה באיצטדיון רמת גן בפתיחת מסע ההופעות שלה.

דייב גהאן (Dave Gahan) - שירה (ברוב השירים), כתיבת שירים (רק מ-Playing The Angel ואילך)
מרטין גור (Martin L. Gore) - כתיבת שירים, שירה (בחלק מהשירים), קלידים, גיטרה, קולות רקע.
אנדרו פלטשר (Andrew Fletcher) - קלידים, קולות רקע

ויקטוריה קרוליין בקהאם (באנגלית: Victoria Caroline Beckham; נולדה ב-17 באפריל 1974) היא זמרת בריטית, אשר הייתה חברה בלהקה "ספייס גירלס".

במסגרת עבודתה עם להקת ה"ספייס גירלס" הוציאה מספר אלבומים, ביניהם :"Forever", "Spice", "Spiceworld" . כינויה בלהקה היה "פוש ספייס". השתתפה עם שאר הלהקה בסרט "ספייס וורלד" בשנת 1998.

אדאמס היה שם משפחתה הקודם, טרם נישאה לכדורגלן דייוויד בקהאם המשחק כיום במילאן. לזוג שלושה ילדים: ברוקלין, רומיאו וקרוז.

לאחר פירוק להקת הספייס גירלס, בקהאם החלה בקריירת סולו, שאיננה נחשבת למוצלחת במיוחד.

היא הייתה האחרונה מבין חברות הספייס גילרז שהוציאה אלבום סולו משלה לאחר פירוקה. באוגוסט 2000 יצא הסינגל הראשון שלה תחת השם "Out Of Your Mind" בשיתוף עם להקת טרו-סטפרס והזמר דיין באוורס. בשנת 2001 הוציאה את אלבום הבכורה שלה שקרוי על שמה. בשבוע הראשון להוצאתו נמכר האלבום ביותר מ-20 אלף עותקים ושבוע לאחר מכן נמכר ב-180,584 עותקים. סינגל שני מתוך האלבום, "Not Such An Innocent Girl", הוציאה בספטמבר 2001. האלבום לא זכה להצלחה במכירות. בהמשך הוציאה ויקטוריה עוד מספר סינגלים, אשר לא זכו להצלחה פופולרית, מה שהוביל אותה לפרישה וגניזת אלבום שני אותו הקליטה בשנת 2003.

לאחרונה חתמה בקהאם עם חברת אן.בי.סי על חוזה בסך 10 מיליון ליש"ט להנצחת חייה עם בעלה דייוויד בתוכנית מציאות חדשה. התוכנית צומצמה משישה פרקים לפרק אחד, מחוסר עניין לציבור.

בנוסף לקריירת השירה מנהלת בקהאם קו הלבשה בשם "Rock and Republic" והפכה להיות אייקון גלובלי אופנתי. ביוני 2007 התאחדו הספייס גירלז.

 Pink Floyd היא להקת רוק בריטית שפעלה מסוף שנות השישים עד אמצע שנות התשעים. היא נחשבת לאחת הלהקות המשפיעות והמצליחות ביותר של שנות השבעים ושנות השמונים. עד ימינו המוזיקה הייחודית של פינק פלויד ממשיכה להשפיע על מוזיקת הרוק ואף על מוזיקה אלקטרונית. פינק פלויד נודעים בזכות הופעות הענק התיאטרליות שלהם, המילים הפילוסופיות בשיריהם, התמונות המפורסמות על עטיפות אלבומיהם, ומוזיקה ייחודית המשלבת בין רוק מתקדם, רוק פסיכדלי, רוק כבד ובלוז. שם הלהקה הוא שילוב שמם של שני אמני בלוז, פינק אנדרסון ופלויד קאונסל, וככל הנראה נהגה על ידי סיד בארט.

הלהקה החלה את דרכה כאשר שלושה סטודנטים לאדריכלות: גיטריסט בשם רוג'ר ווטרס, קלידן בשם ריצ'רד רייט, מתופף בשם ניק מייסון, ושני חברים נוספים - בסיסט בשם קלייב מטקאלף וזמרת בשם ג'ולייט גייל הקימו בשנת 1963  להקה בשם Sigma 6 ששינתה את שמה מספר פעמים. בשנת 1965 עזבו שני האחרונים, ולשלושת הסטודנטים הצטרף סיד בארט. בארט הפך במהרה למנהיגה של הלהקה, והחליט לשנות את שמה - בהתחלה לThe Pink Floyd Sound, לאחד מכן The Pink Floyd ולבסוף Pink Floyd.

בתחילת דרכה כללה הלהקה 5 חברים: ווטרס, בארט, רייט, מייסון וגיטריסט בשם בוב קלוז, כשבארט היה הסולן הראשי וגיטריסט המשנה, וווטרס הפך לנגן הבס של הלהקה. בעקבות הצעתו של המרצה שלהם לאדריכלות באוניברסיטה, מייק לאונרד, עברו החמישה להתגורר יחדיו בדירה בבניין בו גר לאונרד עצמו. לאונרד, שהיה ארכיטקט, עסק באותה העת בניסויים שונים של אפקטים ויזואלים. הוא השתמש במקרן ובעצמים שונים אותם הקרין באמצעותו על גבי מסך. בשלב כלשהוא אף הביע לאונרד את רצונו להצטרף ללהקה, אולם חבריה דחו אותו בנימוס. בוב קלוז עזב את הלהקה מיד בראשית דרכה, והספיק להקליט עימה שיר אחד בלבד (Lucy Leave), מן הראשונים והאלמונים שחיבר בארט. לאחר עזיבתו של קלוז, הפך בארט לגיטריסט הראשי של הלהקה. הרביעייה המשיכה בדרכה, וערכה נסיונות בתחום הצליל והאפקט הוויזואלי.

חברי הלהקה שיתפו פעולה עם לאונרד, כאשר ניגנו קשת של צלילים נסיוניים, מוזרים ופסיכדלים, בזמן שהאחרון הקרין אפקטים ויזואלים שונים על מסך גדול. כך נולד אלמנט הקול המשולב עם האפקטים הוויזואלים ברקע שילווה אותם בהמשך דרכם. בתחילת דרכה השתייכה פינק פלויד לזרם "תרבות הנגד" (Counterculture), אשר ביטויה החזק ביותר היה ב"מחתרת" של לונדון בכלל ובמועדון ה-UFO הלונדוני הפסיכדלי בפרט, בו מצאה פינק פלויד את תהילתה הראשונית. בתחילה, לא ניגנה הלהקה שירים כלל - עיסוקה המרכזי היה מציאת ויצירת צלילים מיוחדים ככל האפשר, תוך התבססות בעיקר על אלתור ועל מניפולציה באפקטים קוליים. לכך הצטרפה המצגת הוויזואלית המרשימה שהוקרנה היישר על הנגנים. מאז לא ויתרה פינק פלויד על האפקטים החזותיים המרשימים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהופעותיהם.

הקריירה המוזיקלית המקצוענית של פינק פלויד החלה בשנת 1967 כאשר חברת התקליטים Columbia (חברת הבת של EMI) החתימה את פינק פלויד על חוזה ארוך טווח. בחודש מרץ של אותה שנה יצא הסינגל הראשון של פינק פלויד , Arnold Layne, והתברג ברשימת 20 הראשונים, אף על פי שהיה זה שיר סקנדליסטי העוסק בטרנסווסטיט (חברת נעוריו של בארט טענה שהמדובר בסיפור אמיתי על אדם שהכירה בקיימברידג') שנהג לגנוב בגדי נשים מחבלי כביסה וללבוש אותם, ולא התאים כלל לסגנונות המוזיקליים הרווחים באותה תקופה. גם הסינגל השני, See Emily Play, נחל הצלחה והגיע עד למקום השישי במצעד הבריטי, ביוני אותה שנה. השיר נכתב על נערה היפית מורדת, בתו של לורד מכובד, אותה הכיר בארט במועדון ה-UFO בלונדון. שני השירים, פרי עטו של בארט, ניחנו בנגינה פסיכדלית עם ליריקה הומוריסטית משהו, על סף השגעון.

בינואר 1977 יצא האלבום Animals. אלבום זה סימן את תחילת סופה של פינק פלויד כמארג יצירתי אחד. האלבום היה פרויקט כמעט עצמאי של ווטרס, כאשר יתר חברי הלהקה השתתפו בו בעיקר על תקן נגנים, ותרמו מעט ליצירות של האלבום. היה זה אלבום פוליטי ביקורתי נוקב, שהיה מבוסס ברובו על חזונו הקודר של הסופר ג'ורג' אורוול (הספרים חוות החיות ו-1984), ואשר ביטא נאמנה את מחשבותיו והשקפתו של ווטרס. אלבום זה נחשב לפחות מוצלח מקודמיו, הן מוזיקלית והן מסחרית. גם סבב ההופעות שליווה את האלבום לא היה מוצלח במיוחד ורק הגדיל את תחושת הניכור של ווטרס, אשר הפך לאדם מריר וקשה לבריות, ובעיקר לחבריו בלהקה.

חברי הלהקה פנו כל אחד לדרכו לאחר סבב ההופעות הזה, ונדמה שהיו עוברות עוד שנים ארוכות לפני שהיו מתאחדים שוב אילולא היו מפסידים סכום כסף גדול בגלל רואה החשבון שלהם, אנדרו וורבורג. ניהולו הרשלני של האחרון הביא אותם למצב בו היו זקוקים לממון נוסף, וכך נכנסו בשנת 1978 לאולפן ההקלטות יחד עם מפיק חדש - בוב אזרין. אזרין הוזמן על מנת לגשר בין ווטרס וגילמור, שנראה היה שחתול שחור עבר ביניהם. התוצאה הסופית הייתה האלבום The Wall ("החומה"), אולי אופרת הרוק הידועה ביותר, שגם נכתבה כמעט כולה על ידי ווטרס. למעשה, היה זה אלבום כפול, ובעקבות זאת מדובר באלבום הנמכר ביותר של פינק פלויד, כאשר מביאים בחשבון את שני חלקיו. אלבום זה הפיק שניים משיריה המפורסמים ביותר של הלהקה: another Brick In The Wall, pt. 2, ו-Comfortably Numb. באלבום זה ניכרת המרירות והעצב אשר אפיינו את ווטרס באותה התקופה. הוא התרכז בעיקר בילדותו הקשה של ווטרס ובגעגועיו לאביו (אביו, אריק פלטשר ווטרס, היה לוחם חי"ר אשר נהרג בקרב באנזיו שבאיטליה במלחמת העולם השנייה, ולמעשה הכיר את ווטרס הצעיר עד גיל 5 חודשים בלבד), החיים לצד אמו אשר הגבילה אותו כמעט בכל תחום אפשרי, בית הספר, אשתו שבגדה בו ונטשה אותו, הסמים ועוד. אלבום זה זכה להצלחה חובקת עולם.

על אף ההצלחה המסחררת הלהקה התפרקה למעשה. גילמור בחר להפגש עם ווטרס רק בנסיבות מקצועיות בלבד, וזה האחרון סילק את רייט מהלהקה, אך המשיך להעסיקו כקלידן בשכר, ככל הנראה בגלל התמכרותו לקוקאין. באופן אירוני, רייט היה היחיד שהרוויח כסף מההופעות של "החומה", שהיו כה יקרות שלמרות הרווחים הלהקה הפסידה כסף. במקביל, החל ווטרס לעבוד יחד עם הבמאי אלן פארקר על סרט המבוסס על האלבום. בפברואר 1982 יצא הסרט לאקרנים. הוא אמנם זכה לביקורות בינוניות, אך הפך במהרה לשובר קופות. בהקרנת הבכורה זכו המעריצים לראות את חברי הלהקה ביחד, ללא רייט שנזרק. הסרט עורר שערוריות רבות, ולבסוף אף בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע שהוא משחית את הנוער.

לקראת אמצע 1983 יצא האלבום האחרון של הלהקה עם ווטרס - The Final Cut. למעשה, היה זה אלבום בלעדי של ווטרס. שאר חברי הלהקה כמעט שלא תרמו דבר לאלבום מלבד המתופף מייסון, גם לא בהקלטות, ולכן ווטרס נעזר בנגנים שכירים. למרות זאת השתמש ווטרס בשמה של הלהקה באלבום. האלבום היה בינוני וווטרס בחר לא לקדם אותו בסיבוב הופעות, אלא פנה לקריירת הסולו שלו, כמו יתר חברי הלהקה. בדצמבר 1985 הודיע ווטרס שהוא עוזב את הלהקה רשמית, והתפנה סופית לקריירת הסולו המדשדשת שלו.

למרות זאת, כאשר שמע על פרויקט חדש של הלהקה (כולל רייט, שהוחזר על ידי גילמור), החליט ווטרס לתבוע את יתר חבריה, בעיקר על הזכות של שימוש בשם "פינק פלויד", והפסיד במאבק המשפטי.

בשנת 1987 יצא האלבום A Momentary Lapse of Reason פרי עבודתם של דייוויד גילמור וניק מייסון, אשר ניסה לחקות את הצליל הישן של פינק פלויד. אלבום זה הפך להצלחה מסחרית גדולה, וגם מסע ההופעות שקידם את האלבום נחשב לאחד מהמוצלחים בהיסטוריה. ווטרס, מצידו, שיחרר אלבום סולו משלו, בשם Radio K.A.O.S, והרים את הפקת "החומה בברלין", ההופעה הפוליטית המתוקשרת משנת 1990 בשיתוף אמנים מפורסמים רבים. בכך הראה לשאר חברי הלהקה שגם לו יש עדיין מה להציע. שנה לאחר מכן (1988) הוציאה הלהקה אלבום הופעות בשם Delicate Sound of Thunder. אלבום זה הוקלט בסיבוב ההופעות שנערך לאחר צאת האלבום A Momentary Lapse of Reason ובו ביצעה הלהקה את מיטב להיטיה.

ב1994 יצא אלבום האולפן האחרון של הלהקה - The Division Bell. היה זה אלבום שבלוני שנטה לחזור על מוטיבים ישנים של הלהקה. הוא לא היה רע, אולם לא הזכיר אפילו במעט את האלבומים המוצלחים של הפלויד משנות ה-70. יש המכנים את האלבום הזה "אלבום שיקומי" של הפלויד, ובעיקר של רייט, שנגמל בינתיים מהקוקאין.

ב- 1995 יוצא אלבום הופעות נוסף ללהקה תחת השם Pulse.זהו אלבום כפול אשר הוקלט ממספר הופעות באירופה ובו מבצעת הלהקה את מיטב להיטיה ובין היתר מבצעת הלהקה את האלבום The Dark Side Of The Moon ברציפות ממש כמו באלבום המקורי.

ב-2001 יצא אוסף כפול בשם Echoes, שהשירים בו עברו רימסטר ושולבו זה בזה כך שנראו כהמשכים זה של זה. רשימת השירים לאלבום נידונה בקפידה בין עורכי הדין של ווטרס ושל הלהקה.

ב-2002, פגש ווטרס במקרה את מייסון בחוף הים. השניים החליטו לסיים את המריבות המתמשכות ואף ניגנו בהופעה אחת ביחד.

ב-אוקטובר 2004 בהתבסס על נתוני מכירות האלבומים והופעות נבחרה פינק פלויד על ידי המגזין הבריטי הנודע "Q" כהלהקה הגדולה ביותר בכל הזמנים.

במקביל לאותו הזמן החלו לשאת פרי גישושים מצד חברי הלהקה בנפרד עם רוג'ר ווטרס בדבר איחוד אפשרי ביניהם ודובר על הפקת אלבום אולפן חדש ומסע הופעות בהרכב המלא. הלהקה הופיעה לראשונה עם ווטרס ב-2 ביולי 2005 במסגרת מופע הרוק "לייב 8", למען מדינות אפריקה, לאחר 24 שנים שלא הופיעו יחד.

ב-15 בספטמבר 2008 הלך לעולמו קלידן הלהקה ריצ'רד רייט בן ה-65, לאחר מאבק במחלת הסרטן.

קולדפליי (Coldplay) היא להקת רוק בריטית אשר נוסדה באנגליה ב1998 ומכרה מעל ל-40 מיליון תקליטים. סגנון המוזיקה, השירה וההלחנה של הלהקה מכילים מאפיינים רבים המזוהים עם תת-הז'אנר בריטפופ, פוסט-בריטפופ ורוק אלטרנטיבי.
כריס מרטין - סולן הלהקה, פסנתר, גיטרה.
ג'ון באקלנד - גיטרה.
גאי ברימן - בס.
ויל צ'מפיון - תופים, קולות רקע.

הקמה והשנים הראשונות, 1996-1999
חברי הלהקה נפגשו בשנת 1996 באוניברסיטת UCL בלונדון, ודי מהר גילו את החיבה המשותפת שלהם למוזיקה. הם ניגנו יחד מספר פעמים, סתם בשביל הכיף, עד שהחליטו להקים להקה ולנסות לעשות את מה שהם תמיד חלמו. את השם קולדפליי לקחו מחבר אחר שלהם שהגה אותו כשחשב בעצמו להקים להקה, דבר שלא יצא לפועל. קולדפליי ניגנו במועדונים ברחבי לונדון ובמאי 1998 נכנסו לאולפן הקלטות והקליטו ב-200 פאונד את האי.פי. Safety, שיועד להפצה בין חברות התקליטים. הלהקה הייתה כל כך מרוצה מהתוצאה, שהחליטה לשכפל עוד 500 עותקים מהשיר ולהפיץ אותם בין אנשים מהתעשייה, תחנות רדיו ובעיקר חברים ובני משפחה נלהבים. ההופעות שלהם במועדונים גרמו לכך שעיתונאי המוזיקה שמו אליהם לב ובסוף 1998 הוכרזו קולדפליי על ידי מגזין המוזיקה הבריטי NME כאחת ההבטחות של 1999.

באפריל 1999 הוציאו סינגל בשם "Brothers And Sisters" אשר צד את אוזנו של אחד השדרים ב-"Radio 1" של הבי.בי.סי, שניגן את השיר בלי הפסקה ובכך עזר לשיר להיכנס למצעד הבריטי במקום ה95. חברות התקליטים החלו להביע התעניינות ובקיץ 1999 נחתם חוזה התקליטים עם חברת "פרלפון". קולדפליי הופיעו במהלך קיץ זה בפסטיבלים רבים לצד להקות ידועות יותר, ביניהן קטטוניה. חברת התקליטים התעקשה שהלהקה תוציא עוד סינגלים לפני שחבריה נכנסים לאולפן כדי להקליט אלבום וכך הם הוציאו את "Blue Room", את "Bigger Stronger". כבר אז החלו ההשוואות של קולדפליי לרדיוהד של תקופת OK Computer. הלהקה טענה, מצידה, שהשירים האלה נכתבו זמן רב לפני שרדיוהד הוציאו את האלבום המדובר.

Parachutes, 1999-2001
במרץ 1999 החלה הלהקה לעבוד על דיסק הבכורה. בתקופה זו שחררו חברי הלהקה את הסינגל "Shiver" לרדיו והוא זכה להיכנס למקום 35 במצעד הבריטי. ביוני 2000 שוחרר הסינגל "Yellow" אשר הצליח לעשות סוף סוף את מה שכולם חיכו לו: להיכנס למקום רביעי במצעד הבריטי ולהכניס את הלהקה לתודעת הקהל. אלבום הבכורה שלהם, Parachutes, שיצא שבועיים אחר כך, כבש את המקום הראשון של המצעד הבריטי וזכה לשבחים רבים מצד מבקרים ולמעמד של פלטינה משולשת. בעקבות ההצלחה הגדולה,בנובמבר 2000 החליטה הלהקה להוציא את האלבום גם בארצות הברית ואף יצאה לאחר כן במסע הופעות. ב2002 קיבלה הלהקה את פרס הגראמי על האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר. מדיסק זה יצאו גם השירים "Don't Panic" וTrouble"" אשר זכו להצלחה מרובה.

A Rush of Blood to the Head, 2001-2004
באוגוסט 2002 הוציאה הלהקה את אלבומה A Rush of Blood to the Head כאשר הסינגל הראשון מתוכו, In My Place, הגיע למקום השני במצעד הבריטי ולאחר מכן יצאו גם השירים "The Scientist" ו"Clocks". בדצמבר 2003 קבעו קוראי מגזין הרולינג סטון קבעו כי קולדפליי היא להקת השנה ובטקס פרסי הגראמי של 2004 קיבלה הלהקה את פרס אלבום השנה לאלבום.

X&Y, 2004-2006
ב-2005 עשתה הלהקה היסטוריה כאשר הוציאה את הסינגל "Speed Of Sound" שנכנס היישר למקום השמיני בארצות הברית. בבריטניה הגיע הסינגל למקום השני, כשאת מקומו בפיסגה לוקח הרמיקס של רינגטון "הצפרדע המשוגעת". ביוני יצא אלבומה השלישי של הלהקה, X&Y. האלבום נכנס היישר למקום הראשון עם צאתו, בארצות הברית ובריטניה בו-זמנית. בבריטניה נמכרו כמעט חצי מיליון עותקים מהאלבום תוך שבוע. שם האלבום, על פי מרטין, מייצג את המשתנים במשוואה מתמטית. בהמשך יצאו גם השירים "Fix You" ו"Talk".

ב-2006 האלבום X&Y הוכרז כאלבום הכי נמכר בעולם לשנת 2005, על פי הדיווחים של הפדרציה הבינלאומית של תעשיית המוזיקה. קולדפליי מכרה ברחבי העולם 8.3 מיליון עותקים מאלבומה השלישי, שיצא ביוני 2005.

Viva la Vida or Death and All His Friends, 2006-2008
ביוני 2008 הוציאה הלהקה את אלבומה הרביעי הנושא שני שמות: האחד, Viva la Vida, והשני Death and All His Friends. האלבום הופק על ידי בריאן אינו וחובר בעזרתו של ג'ון הופקינס. ב-29 באפריל 2008 יצא הסינגל הראשון מהאלבום, "Violet Hill". ב-5 במאי 2008 הוציאה הלהקה את הסינגל השני מתוך האלבום, שיר הנושא - "Viva la Vida". על עטיפת האלבום מתנוסס חלק מתוך היצירה המפורסמת, "החירות מובילה את העם", שצייר הצרפתי אז'ן דלקרואה.

בראיון לתחנת הטלוויזיה BBC טענו כריס מרטין וויל צ'מפיון שאלבום זה מהווה שינוי בדרך הכתיבה שלהם: "כשהיינו בני 19 כתבנו שירים ברמה של בני 19 עכשיו אנחנו בשנות השלושים לחיינו". בראיונות אחרים הם אמרו כי "Viva la Vida or Death and All His Friends" הוא "התחלה", וחלק נפרד משלושת האלבומים הקודמים הנחשבת טרילוגיה בפני עצמה. על אלבום זה קיבלה הלהקה מועמדיות רבות לפרסי הגראמי.

ביום יציאתו מכר מכר האלבום בארצות הברית בלבד כ-360 אלף עותקים, ו-720 אלף במהלך השבוע הראשון לאחר יציאתו. באנגליה הוא מכר 125 אלף עותקים ביום יציאתו, וכ-302 אלף עותקים בשלושת הימים הראשונים לאחר יציאתו. Viva la Vida or Death and All His Friends הוא האלבום שהורד הכי הרבה פעמים דרך רשת האינטרנט.

ב-4 בדצמבר 2008 הוגשה נגד הלהקה תביעה להפרת זכויות יוצרים על ידי הגיטריסט ג'ו סטריאני בטענה ששירם "Viva la Vida" מכיל תווים עיקריים מהקטע האינסטרומנטלי "If I Could Fly" מאלבומו של סטריאני משנת 2004, "?Is There Love in Space". שיר זה זיכה אותם במועמדות לגראמי לשיר השנה ‏‏.

בדצמבר 2008 הוציאה הלהקה את החלק השני של האלבום בדמות המיני אלבום "Prospeckt's March" הכולל 8 שירים מהאלבום האחרון שלא נכנסו לאלבום עצמו ונמכר במהדורה מהודרת ביחד עם Viva la Vida.

מעורבות חברתית
מאז יציאת האלבום השני של קולדפלי, "A Rush of Blood to the Head", קולדפליי החלה לתרום באופן פעיל למספר מטרות חברתיות ופוליטיות. הלהקה תמכה במבצע "עשו סחר הוגן" של חנויות יד שנייה והארגון ההומניטרי הבינלאומי "אמנסטי". כמו כן, הלהקה הופיעה במגוון תוכניות צדקה כמו Band aid 20, Live 8, והאגודה למען נוער חולה סרטן.

מרטין התבטא נגד המלחמה בעיראק ב-2003 ותמך במתמודד הדמוקרטי לבחירות בארצות הברית ג'ון קרי בשנת 2004. נגן הבס גאי ברימן אמר, "אתה יכול לגרום לאנשים להיות מודעים לנושא מסוים. זה לא הרבה מאמץ בשבלנו, אבל אם זה יכול לעזור לאנשים אז נעשה את זה."

למרות הפופולריות של קולדפליי, הלהקה נשארה מאוד מגוננת על הדרך שבה משתמשים במוזיקה שלהם במדיה. הלהקה אישרה את השימוש במוזיקה שלהם בסרטים, טלוויזיה ונקודות קידום כמו הטריילר של "פיטר פן". לעומת זאת, קולדפליי התנגדה מאוד לשימוש המוזיקה שלהם בתעשיית המסחר. הלהקה דחתה חוזים של מיליוני דולרים מחברות ענק אשר רצו להשתמש בשירים "Yellow" , "Trouble", ו"Don't Panic" . "לא היינו יכולים לחיות עם עצמנו אם היינו מוכרים את משמעויות השירים בצורה כזאת" ,אמר מרטין.

קייט וינסלט נולדה בעיר רדינג שבאנגליה למשפחה של שחקנים. וינסלט גדלה על פי הזרם הפרוטסטנטי בנצרות אנגליקניות. בגיל 11 היא למדה דרמה בבית ספר לתיאטרון.

קריירת המשחק שלה החלה בטלוויזיה בתוכנית מדע בדיוני של ה-BBC בשנת 1991, והופעת אורח בסדרת הדרמה Casualty. הופעתה החשובה הראשונה בקולנוע הייתה ב-1994 בתפקיד ראשי בסרט "יצורים שמימיים". ב-1995 עשתה מבחן-בד לסרטו של אנג לי "על תבונה ורגישות", היא הרשימה את כוכבת הסרט אמה תומפסון וגילמה את דמותה של מריאן דשווד. וינסלט זכתה על תפקידה זה בפרס האקדמיה הבריטית, ובמועמדות לאוסקר כשחקנית משנה. בהמשך הופיעה בדרמות תקופתיות נוספות, בתפקיד סו בריידהד ב"ג'וד" (על פי הרומן "ג'וד האלמוני" מאת תומאס הרדי), ובתפקיד אופליה ב"המלט" בבימויו של קנת בראנה.

בשנת 1997 הופיעה וינסלט לצידו של לאונרדו דקפריו בסרט טיטניק, תפקיד שהפך אותה לכוכבת קולנוע, והופעתה זו זיכתה אותה במועמדות נוספת לאוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר. עד עתה זכתה וינסלט לחמש מועמדויות לפרס האוסקר וחמש מועמדויות לפרס גלובוס הזהב. ב-2001 הייתה מועמדת לאוסקר כשגילמה את דמותה של אייריס מרדוק הצעירה בסרט "אייריס וג'ון".

וינסלט ניסתה את כוחה בשירה והקליטה את השיר What If מתוך פסקול הסרט "מזמור לחג המולד".

לקייט וינסלט יש בת בשם מיה אשר נולדה ב-12 באוקטובר 2000 מנישואיה הראשונים לבמאי ג'ים טריפלטון, לו נישאה ב-1998 והתגרשה ממנו ב-2001, ובן בשם ג'ו אשר נולד ב-22 בדצמבר 2003 מנישואיה הנוכחיים לבמאי סם מנדס, אשר לו נישאה ב24 במאי 2003.

קתרין אן מוס, המוכרת בשם קייט מוס (נולדה ב-16 בינואר 1974), היא דוגמנית אנגלייה. היא ידועה בעיקר בשל גופה הדקיק.

מוס נולדה בלונדון, אנגליה ללינדה רוסינה ולפטר מוס. הוריה התגרשו כשהייתה בת 13.

בצעירותה למדה בבית הספר היסודי "ריג'וויי", ובתיכון "רידלסדאון".

מוס פרצה לעולם הדוגמנות בגיל 14, על ידי סוכנת הדוגמניות שרה דוקס, כשצולמה בשחור-לבן עבור הירחון "The Face" בגיל 15. מוס הייתה שונה מהדוגמניות המובילות באותה תקופה, כמו סינדי קרופורד, קלאודיה שיפר ונעמי קמפבל, בכך שלא הייתה גבוהה וגופה לא היה מעוגל כמקובל באותה תקופה.

בשנת 1995 מוס דורגה על ידי הירחון "מקסים" במקום ה-22 במצעד הנשים הסקסיות ובמקום השמיני בשנת 1995. במצעד דומה בירחון "Celebrity Sleuths" משנת 2004 דורגה במקום השמיני. במרץ 2007 היא זכתה בפרס "האשה הכי סקסית" של NME.

בשנת 2007 הופיעה בפעם הראשונה ברשימת הנשים העשירות ביותר בבריטניה של מגזין "Sunday Times", בו דורגה במקום ה-99 עם הון של 45 מיליון ליש"ט.

בשנה שקדמה ליולי 2007 הרוויחה מוס 9 מיליון דולר, והמגזין פורבס דירג אותה במקום השני ברשימת הדוגמניות המרוויחות ביותר.

מוס הובילה את ה"הרואין שיק" בשנת 1993 בקמפיין של קלווין קליין, כולל תמונת עירום לבושם "אובססיה". תמונות שלה ושל דוגמניות דומות הובילו לביקורת מאת נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון שהתבטא נגד ההרואין שיק. מוס נעשתה למהפכנית בתחום תעשיית האופנה ושינתה את המוסכמות לגבי גוף אידאלי וגובה לתצוגות אופנה.

ב-1 במאי 2007 קולקציה שעוצבה על ידי מוס הופצה ברשת החנויות "טופשופ" והגיעה בתפוצה קטנה גם לישראל. טופשופ דיווחו ששילמו למוס 3 מיליון ליש"ט עבור הקולקציה. הקולקציה כללה 50 פריטים וביניהם בגדים, תיקים, נעליים וחגורות במחירים בין 12 ליש"ט ועד 150 ליש"ט. מוס עיצבה גם קולקציית הלבשה תחתונה לטופשופ שהופצה ברשת החנויות "טופשופ" ב-25 באוקטובר 2007.

מוס תומכת באגודות שונות למחקר הסרטן. ב-1990 היא הופיעה בקמפיין לחולצות של אגודה למחקר סרטן השד, וב-2007 עיצבה קמיע לשרשרת כדי לסייע לעמותת חקר הסרטן בבריטניה.

לאחר מערכות יחסים עם מריו סונרטי וג'וני דפ נכנסה מוס להריון מבן זוגה לשעבר ג'פרסון האק. ב-29 בספטמבר 2002 נולדה בתם, ליילה גרייס מוס.

מעט לפני לידת בתה נפרדה מג'פרסון האק. לאחר מכן הייתה במערכת יחסים ארוכה עם הזמר פיט דוהרטי. דוהרטי תכנן להתחתן עם מוס בקיץ 2007, אך ביולי 2007 הם נפרדו.

כיום מוס מתגוררת בלונדון עם בתה. העיתון הבריטי "The Sun" דיווח ב-26 במרץ 2008 על כוונותיה של מוס להינשא לג'יימי הינס, גיטריסט להקת "הקילז" לאחר אירוסיהם בטיול לאמסטרדם זמן קצר קודם לכן.

בתאריך 15 בספטמבר 2005 חשף ה"דיילי מירור" סרטון אשר בו נראית מוס מסניפה קוקאין. הפרשיה התפרסמה ובעקבותיה מספר חברות אופנה משכו את החוזים שנחתמו עמה. בין החברות היו שאנל, H&M, וברבורי.

קירה נייטלי (באנגלית: Keira Knightley) (נולדה ב־26 במרץ 1985), שחקנית קולנוע בריטית.

קירה נולדה בעיר טדינגטון, במחוז מידלסקס שבאנגליה, בתם של השחקן הבריטי ויל נייטלי ושל כותבת המחזות שרמן מקדונלד. היא העבירה את מרבית חיה באחד מפרבריה של לונדון.

כבר בגיל תשע פרצה לאקרנים, בהופעתה בסרט (A Village Affair (1994. תפקידה הרציני הראשון היה בתפקיד סאבה בסרט אימת הפנטום. יש הטוענים כי נייטלי לוהקה לתפקיד בשל דמיונה הרב לשחקנית נטלי פורטמן אשר גילמה את פאדמה אמידאלה באותו הסרט.

נייטלי ידועה בעיקר בשל תפקידיה בשחקי אותה כמו בקהאם וטרילוגית שודדי הקאריביים. תפקידה של נייטלי ב"שחקי אותה כמו בקהאם" דרש ממנה מאמצים פיזיים רבים בשל האימונים שעברה כדי להתאים לדמות שגילמה, כדורגלנית. סרט זה נחשב לפריצת דרכה ההוליוודית ושובר הקופות "שודדי הקאריביים" נחשב כסרט אשר סלל את הצלחתה הבינלאומית.

בעקבות משחקה של נייטלי ב"שודדי הקאריביים", ציין לשבח המגזין Time את התמדתה ונחישותה להפוך מכוכבת קולנוע לשחקנית. ביולי 2004 נבחרה נייטלי על ידי קוראיו של המגזין Hello! ככוכבת הצעירה המבטיחה ביותר. קוראיו של המגזין "אמפייר מגזין" בחרו אותה כ"כוכבת הקולנוע הסקסית ביותר של כל הזמנים", בעוד מאחוריה משתרכות שחקניות ידועות רבות אחרות של הוליווד כדוגמת אנג'לינה ג'ולי, האלי ברי, שרליז ת'רון ג'וליה רוברטס, מרילין מונרו ובריז'יט בארדו. בשנת 2006 הייתה מועמדת לפרס אוסקר כשחקנית הראשית הטובה ביותר עבור תפקידה בסרט גאווה ודעה קדומה.

בשנת 2006 זכתה קירה נייטלי בפרס "האשה הכי יפה באנגליה", ובשנת 2007 בפרס "האשה הכי יפה בעולם". בנוסף לקריירתה במשחק מדגמנת נייטלי עבור חברת המותרות הבריטית Asprey.